<h1>צרור החיים הדרך הראשון סימן י"ג</h1>
<h2>דף ד:</h2>
אחר שסיים האדם התפלה יפסיע שלש פסיעות לאחוריו כדאיתא ביומא (נג, א) בפרק הוציאו לו. ויתן שלום לימינו של הב"ה שהוא שמאל האדם. ואחר כך לשמאלו שהוא ימינו של אדם. ויש שפוסעין אותה בפסיעה אחת. ואביי ורבא פסעי להני פסיעות בפסיעה אחת (שם). וכת' רי"ף ז"ל בסוף פרק אין עומדין דאחר שפסע ג' פסיעות יש לו לעמוד שם עד שיפתח שליח ציבור התפלה. ואית מאן דאמר עד דמטי שליחא דצבורא לקדושה ע"כ.
<h2>דף ה:</h2>
והיוצא מבית הכנסת אל יניח חברו מתפלל ביחיד. ואמרו כי זה בתפלת ערבית, אבל בשאר תפלות אין בו חשש, כי בערבית שמא תטרף דעתו של מתפלל, שיפחד מפני המזיקין. ואמרו על רבנו יצחק הזקן שהיה מתעכב בבית הכנסת ואומר מזמורים עד שיצא האחרון.
<h2>דף ט:</h2>
ומנהג העולם לומר אלהי נצור לשוני ואחר כך אומרים יהיו לרצון אמרי פי וגומ'. והראב"ד ז"ל אומר יהיו לרצון קודם אלהי נצור. וטעמו שאין נכון לומר יהיו לרצון אחר תחנונים אלו אלא קודם להם לאחר סיום השמונה עשרה, כמו שאמרו דוד לאחר י"ח מזמורים. ומנהג העולם לומר כמה מיני תחנונים בסיום תפלתם, והרשות בידם. ומה שאמרו חז"ל גבי הגדול הגבור והנורא (ברכות לג:) אי לאו דאמרינהו משה לא מצינן אנו לומר, דוקא דרך תפלה קאמ' אבל דרך תחנונים יאמר אדם כל כמה שרוצה.
<h2>דף כא.</h2>
והטועה בשבת ומזכיר תפלת אתה חונן גומר כל אותה ברכה. דמן הדין שמנה עשרה (ש)היה לו לאדם להתפלל בשבת, אלא שלא הטריחוהו מפני כבוד שבת. ויש שהיו אומרים דזה דוקא באדם הטועה בערבית בשבת או ביוצר או במנחה, דאלולי שבת הי' חייב להתפלל י"ח, [אבל במוספין] אם הזכיר ברכה של חול פוסק באמצע הברכה. והראב"ד ז"ל [נ"א: והרמב"ם ז"ל] היה אומר דאפילו בתפלת המוספין אם התפלל שמנה עשרה אם חידש דבר יצא, כגון ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום וקרבן מוסף, וכן מצא בירושלמי, וכן משמע משם שהיו נוהגין להתפלל במוספין שמנה עשרה. הילכך אפילו במוסף אם התחיל בברכה של חול גומר אותה וחוזר לענינו.
<h2>דף כא:</h2>
והנכנס בבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין שמונה עשרה. אם יכול להתחיל ולגמור עד שיגיע שליח ציבור למודים, יתפלל. ואם לאו אל יתפלל. ושמעתי למורי הרשב"א כי הוא נוהג פעמים כשהיה הולך לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין שהיה אומד בדעתו, אם היה יכול להתפלל קודם שיגיע שליח ציבור לאמן של שומע תפלה היה מתפלל. ואם לאו לא היה מתפלל אלא ממתין עד שיגיע שליח ציבור לאמן וישלים. שכן מצא בירושלמי. ועוד היה אומר ז"ל דכי אמרו שימתין עד שיגיע שליח צבור למודים או לאמן של שומע תפלה דוקא המתפלל בבית הכנסת אבל אם יוצא להתפלל בעזרות שהן חוץ לבית הכנסת, יתפלל ולא ימתין. הגע עצמך אי רצה ללכת לביתו בעוד ששליח צבור מתפלל הכי נמי דאינו רשאי, הא לית'. וכשם שאם ירצה לילך לביתו, כך אם יוצא לעזרה להתפלל הרשות בידו. וכן אמר שהורה לו הרמב"ן ז"ל. וכתב רי"ף בשם רבנו האיי ז"ל בפרק מי שמתו דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא ומשכח צבורא דמצלו בלחשא דמעכב עד דמסיימי ועד פתח שליח צבור ה' שפתי תפתח, ואומר בהדי שליחא דצבורא מילתא מילתא בלחשא ועני קדושה בהדי צבורא, ושפיר דמי וליכא הפסקה. ומה שאמרו למעלה אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים דוקא דמתחיל קודם שיגיע שליח ציבור להתפלל, אבל בהדי שליח צבור שפיר דמי להתחיל.
מנהג במקצת מקומות שאומר שליח ציבור אחר סיום התפלה ברכו בעבור שיש בני אדם שלא שמעו, ואומר רש"י ז"ל שאפילו בשביל אחד שלא שמע קדיש וברכו פורסין על שמע כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה. ואפילו קרא הוא את שמע יכול הוא לחזור ולפרוס על שמע. וכן כתוב במסכת סופרים, וכן ראיתי נוהגים בפני מורי הר' פרץ. אבל רת"ם ז"ל לא היה נוהג כן עד שיהיו שם ששה שלא שמעו קדיש וברכו או חמשה. וראיה שנאמר (שופטים ה) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. עד ברכו חמשה תיבות, וכן המנהג במקצת מקומות.
<h2>דף כו.</h2>
תפלת השחר למצוה מן המובחר עד הנץ החמה, כותיקין, ועד ד' שעות ועד בכלל. משם ואילך אם שהה עד חצות יש לו שכר תפלה אבל שכר תפלה בזמנה אין לו.
תפלת המנחה מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה. ומשך המנחה לרבנן עד הערב ולר' יהודה עד פלג המנחה שהוא אחת עשרה שעות חסר רביע. ומסקנה דעבד כרבנן עד הערב עבד, דעבד כר' יהודה עד י"א שעות חסר רביע עבד. וכתב הגאון דמאן דמקדים ומצלי מפלג המנחה שהוא י"א שעות חסר רביע תפלת ערבית כר' יהודה דסבר דמכאן ואילך לילה הוא, אינו רשאי להתפלל תפלת המנחה אלא עד זמן זה שהוא י"א שעות חסר רביע. ולא להתפלל מנחה עד זמן ערבית כרבנן, שאין לו לעשות פעם אחת כזה ופעם אחת כזה. תפלת המוספין כל היום. בין אם התפלל אחרי השחר בין אם התפלל אחר כל היום. תפלת ערבית אין לה קבע. וכמאן דאמ' תפלת ערבית רשות. וכת' הגאון דאי צלי ליה חדא זימנא שוייה עליה כחובה, ונוהג כל מילי דתפלה [בה]. וכתבו בתוספות, דאפילו מאן דאמר רשות, דוקא לצורך ענין, אבל בחנם אין לו לבטלה לתפלת ערבית.
הטועה ולא התפלל שחרית, מתפלל במנחה שחרית. והראשונה של מנחה ושניה לתשלומין. טעה ולא התפלל במנחה מתפלל ערבית שתים. טעה ולא התפלל בערבית, מתפלל שחרית שתים. וי"א דדוקא בכי האי גונא שהן תפל' סמוכות זו לזו, כגון שחרית למנחה ומנחה לערבית וערבית לשחרית. אבל טעה בשחרית אינו מתפלל ערבית וטעה במנחה אינו מתפלל שחרית שתים, הואיל [ואיכא] הפסק בינתיים. וי"א דבכל צד מתפלל, דהואיל ואדם מתפלל התפלה בכל יום לא שנא. וכן דעת מורי הרשב"א. ומה שאמרו שיש תשלומין לכל תפלה דוקא בזמן אותה תפלה, כגון תפלת שחרית בזמן תפלת המנחה, או תפלת המנחה בזמן תפלת ערבית. אבל בזמן שאינו זמן תפלה, לא. שהרי לא אמרו אלא טעה שחרית מתפלל (ערבית) [מנחה] שתים, ולא אמרו מתפלל כל היום, או טעה במנחה מתפלל כל הלילה, אלא קבעו הזמנים. והטעם, דהואיל והוא עסוק בזמן חוזר ומשלים מה שטעה. והטועה ולא התפלל תפלת המוספין שהיא כשרה כל היום, אינו מתפלל ערבית שתים, דהואיל וצריך להזכיר קרבן מוסף עבר יומו הוא. ועוד, דלא שייך קרבן בלילה, ועל כן לא יזכירנו. ועוד נתן טעם מורי הרשב"א דכל דבר שהוא נוסף מחמת מאורע היום, כמו המוסף, אין ראוי להזכירו ולהשלימו אלא באותו היום ולא ביום אחר. אבל שאר התפלות הנאמרות בכל הימים יש להם תשלומין ביום אחר.
ואדם שהסתפק אם התפלל ואם לא, יכול לחזור ולהתפלל על תנאי שאם התפלל תהא תפלתו זו נדבה. ותנאי זה דוקא בשאר התפלות, אבל בתפלת מוסף לא, דהא תפלות כנגד תמידין תקנום [כו:], וכשם שאין מתנדב אדם קרבן מוסף, כך אין מתפלל תפלת המוסף נדבה. ומה שאמר ר' יהודה (ברכות כא, א) היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע הפרק הוא בשהתחיל להתפלל אדעתא (דנדבה) [דחובה] ונזכר שכבר התפלל פוסק, ואפילו באמצע, משום דאיכא בל תוסיף וחייב להפסיק.
<h2>דף כו:</h2>
והטועה ולא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת. והטועה ולא התפלל מנחה בשבת, מתפלל במוצאי שבת שתים של חול. ומבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה. ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה, שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו. דמיבעי ליה לאינש לאקדומי תפלת שעתיה ברישא, וכיון דלא אבדיל בקדמיתא ואבדיל בבתריתא גלי אדעתיה דהאי בתריתא הוא חובת שעתי'. ואם הבדיל בשתיהן או שלא הבדיל בשתיהן יוצא. דהא ליכא גלוי דעת בהאי טפי מהאי, ושמא האי דלא אבדיל בראשונה טעה, אבל דעתו לחובה. וכן נמי טעה והבדיל בשתיהן, שמא טעה ולא היה סבור להבדיל בשניה והילכך ליכא גילוי דעת בהאי טפי מהאי. והיכא דלא הבדיל בשתיהן יכול לאומרה על הכוס.
והטועה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחית המתים בזמן הגשמים שהוא שמיני העצרת במוסף, מחזירין אותו, והוא שלא הזכיר לא טל ולא מטר, הא אידכר טל אין מחזירין.
<h2>דף כז.</h2>
ומי שהיו לפניו שתי תפלות כגון מנחה ומוספין שהגיע זמן המנחה ועדיין לא התפלל של מוספין, מתפלל של מנחה ואחר כן של מוספין, ויש אומרים דזה דוקא במי שהיה דעתו להתפלל עכשיו תפלת המנחה, אבל אם בדעתו לאחר תפלת המנחה, מתפלל מוספין. וכן דעת רבינו יצחק הזקן ז"ל כשאמרו דמקדים תפלת המנחה דוקא בשיש לו לעשות צרכיו ולא יוכל להתפלל תפלת המנחה בזמנה, אז צריך להתפלל שתיהן מיד, אבל אם היה לו שהות להתפלל אחר המוספין תפלת המנחה בזמנה, אין לו להקדים, אלא יתפלל מוספין ואחר כך מנחה. וכזה נוהגין עתה ביום הכיפורים שהגיע זמן המנחה ולא התפללו מוספין, מתפללין מוסף ואחר כך מנחה. וגדולה מזו אמרו דאפילו במקום שיש לו להתפלל מנחה תחלה, אם התפלל מוספין קודם, יצא. ואינו צריך שיתפלל מנחה ואחר כך מוספין, אלא יתפלל מנחה אחר מוספין, דהא מוספין כל היום וכל שעה ושעה זמנה. ובתוספתא אמרו דאפילו הקדים מוספין לשל שחר, יצא. דקתני המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד [של שחר] בין שלא קרב תמיד של שחר, יצא.
<h2>דף כז:</h2>
והמתפלל בערב של שבת כגון הרבה פעמים שמתקשרין שמים בעבים ונמצא כי עדיין הוא יום לא יצטרך לחזור התפלה. וכן המתפלל של מוצאי שבת בשבת ואומר הברכה על הכוס.
<h2>דף כח:</h2>
מותר לטעום קודם תפלת המוספין. וכתב הראב"ד ז"ל [נ"א: הרשב"א] דוקא טעימא אבל אכילה לא. ועוד כתב דאפילו טעימא שיש בה כדי לסעוד את הלב אסור. ואם הגיע זמן תפלת המנחה, אם היה יושב ואוכל לא יפסיק דלית הלכתא כר' יהושע דאמר מפסיקין. אבל לכתחילה משהגיע זמן המנחה אסור לטעום קודם שיתפלל, ודעת הר' יונה ז"ל שתי חצי שעות יש ביום שאסור לאכול: סמוך לתפלת המנחה גדולה אסור לאכול סעודה גדולה שמא ימשך אחר הסעודה. וסמוך למנחה קטנה אפילו סעודה קטנה אסור. וכבר כתבנו למעלה זמן מנחה גדולה וקטנה.
<h2>דף כט.</h2>
והמתפלל אומר רצה. ונהגו במקצת מקומות כי במנחה שאין אומרים רצה רק אישי ישראל. ובקטלוניא במקומו של רבי' ז"ל [בברצלונה] אומרים רצה במנחה. והטעם כי כל מקום שיש בו [שום קרבן] אומרים רצה. ותמיד של בין הערבים היה קרב עד הערב, וערבית שאין בו קרבן אומר אישי ישראל. וטעמם של אותם הנוהגים שלא לאומרו כי אין אומרים רצה אלא בזמן שהכהנים מברכים את העם. ובמנחה דאיכא שכרות אין בו ברכת כהנים ואין בו רצה. מן הטעם הזה נוהגים כי ביום הכיפורים אין אומרים ברכת כהנים במנחה, הואיל ורגיל בכולה שתא דאין ברכת כהנים [במנחה]. אבל בנעילה דלא רגילא כולא שתא והצבור מתענין אומר' ברכת כהנים. וזה המנהג נוהגים גם במנחה בתענית בשאר יומי דשתא. ויש נוהגים במנחה בתענית דכולא שתא דאומ' ברכת כהנים הואיל וליכא שכרות, והכל לפי המנהג.
והמתפלל בשבת ומתענה אם מזכיר עננו כתב בהלכות גדולות שאומרו באלהי נצור ואפילו קובע ברכה לעצמו, כיון שאינו בתוך שמונה עשרה. ויחיד המתענה יאמר לשון עננו אע"פ שהוא יחיד כל זמן שהוא כולל עצמו ברבים טפי עדיף.
וחז"ל תקנו תפלה אחת כעין י"ח לשעת הדחק ושמה הביננו וכך נוסחה: הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכך ומול לבבנו ליראתך ולסלוח היה לנו. ולהיות גאולים, ורחקנו ממכאוב ודשננו בנאות ארצך והנפוצות מארבע כנפות פנות תקבץ, והתועים בדעתך ישפטו [נ"א: ישפוטו] ועל הרשעים תניף ידך. וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובהצמחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך. טרם נדבר אתה תשמע טרם נקרא אתה תענה, כי אתה שומע תפלה [בא"י שומע תפלה]. וכתב הרי"ף דדוקא בשעת הדחק. אבל שלא בשעת הדחק אין מתפלל. ועוד בפ' תפלת השחר [כט:] יש תפלה אחרת קראוה חז"ל תפלה קצרה, וזה נוסחה: צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתהא לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה. [ל.] ויש הפרש ביניהם דתפלת הביננו צריך שיתפלל שלש ראשונות ושלש אחרונות, וכשמגיע לישוב אינו צריך לחזור ולהתפלל. תפלה קצרה אין צריך שלש ראשונות ושלש אחרונות אבל כשמגיע לישוב צריך לחזור ולהתפלל. והביננו מתפלל מעומד ותפלה קצרה אפילו מהלך.
<h2>דף כט:</h2>
גרסינן בפרק תפלת השחר כל היוצא לדרך צריך שיתפלל תפלת הדרך. מאי תפלת הדרך, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותסעידני לשלום ותסמכני לשלום ותחזירני לביתי לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך. ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי [ותגמלני] חסדים טובים ותשמע תפלתי, כי אתה שומע תפלת כל פה בא"י שומע תפלה. וזו אחת מן הברכות שאינן פותחות בברוך ואינן סמוכות ומסיימות בברוך.
<h2>דף ל.</h2>
ואם שכח ולא התפלל, אם לא הלך עדיין פרסה יתפלל. ואם יתר מפרסה לא יתפלל, וכן [אם] דעתו להלך עד פרסה יתפלל אבל בפחות מפרסה לא יתפלל, ותפלה זו אפי' מהלך. אבל אם חביריו ממתינים לו מתפלל מעומד, משום מהיות טוב אל תקרא רע.
והמהלך בדרך או רוכב על החמור או הולך ברגליו קיימא לן כר' אמי דאמ' בפרק תפלת השחר היה רוכב על החמור והגיע זמן התפלה, ישב במקומו ולא ירד מן החמור ויתפלל, שאין דעתו מיושבת עליו. [ואף] שלא במקום סכנה, ואפילו במהלך, ולא שנא ראשונות ואחרונות. ואין צריך לומר אמצעיות. ולא שנא בעי למיזל למקום קרוב ורחוק. וכן הסכימו בתוספות. וכן הוא בהלכות גדולות. ואע"ג דגבי הביננו אומ' מעומד, התם שאני שהיא קצרה ואין כאן ביטול דרך כמו בשמונה עשרה. ומיהו הרוצה להקדים ולהתפלל בשחר קודם שיצא לדרך, שכתבנו בק"ש של שחרית, הרי זה משובח. אבל אם לא הקדים ואזיל באורחא, עבד כדאמרינן. וכן הסכים מורי הרשב"א ז"ל וזה לשונו: היכא דאזיל באורחא (וקדים) [צ"ל: ולא קדים] וצלי מצלי כדאיזיל ולא בעי מעומד, דאינהו לא פליגי אלא אי תפלה מעומד עדיף לכתחלה או מסמך גאולה לתפלה. [הא] בשלא הקדים מתפלל כדמהלך ושפיר דמי. והמהלך בדרך ואינו יודע לכוין הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים. וכן הדין בסומא. ועכשיו נהגו העולם להתפלל כנגד המזרח. והטעם לפי שאנו עומדים במערבית של ארץ ישראל. ואמרו, במערב הופך פניו למזרח.
<h2>דף ל:</h2>
והטועה וחזר התפלה או בין תפלת המנחה ותפלת המוספין, ישהא בין תפלה לתפלה כדי שתחולל דעתו ואמרו בירושלמי כדי מהלך ד' אמות.
ואין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך שמחה ועסק בתורה. ועל זה נהגו לומר אשרי יושבי ביתך.
<h2>דף לב:</h2>
ואחר סיום התפלה היו שוהין קצת בבית הכנסת ואומ' עלנו לשבח. ומנהג בצרפת שאין אומרין אותו בתפלת המנחה אפילו בשבת, רק בשחרית ובערבית שעה שאומרים שמע ישראל.
<h2>דף לג.</h2>
והטועה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים שהוא עד ששים יום בתקופה כמו שיתבאר בדרך הסוכה, אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. ואם לא נזכר עד שהתחיל בעבודה כתב רבי' האיי גאון ז"ל דמחזירין אותו לשומע תפלה, דהואיל דיכול לאומרה בשומע תפלה אין מחזירין אותו לברכת השנים. והירושלמי כך מורה כדבריו ז"ל, אע"פ שהראב"ד ז"ל היה אומר דמחזירין אותו לברכת השנים, ואע"פ שאמרו דלגבי הזכרת גבורת גשמים אם הזכיר טל אינו חוזר בענין שאלה בברכת השנים אע"פ שהזכיר טל מחזירין אותו. וכן כתבו מן ה"ר פרץ ז"ל. והטועה ולא הזכיר טל בתחיית המתים בזמן הקיץ שהוא ביום הראשון של פסח במוסף אלא מוריד הגשם, מחזירין אותו, דסימן קללה הוא. אבל לא הזכיר טל ולא מטר אין מחזירין אותו. והמתפלל ואינו יודע אם הזכיר, שלשים יום הראשונים של ימות הקיץ הרי סתמה מה שהיה למוד הזכיר, מיכאן ואילך מה שצריך הזכיר, וצריך לחזור באותו דבר שמחזיקין. ושמעתי למורי הרשב"א ז"ל כי הר"ם ב"ן ז"ל היה אומר בקול ההזכרה שלשים יום הראשונים כדי שידע אם הזכיר או לא. ובכל אלו דאמרינן דמחזירין אותו, אם רצה היחיד לשמוע מפי שליח ציבור יצא. דכשם שמוציא לשאינו בקי כך מוציא את הבקי. ואע"ג דאמרינן במסכת ר"ה (לא, ב) לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי, אבל בני העיר אפילו דהוו התם מתחלה ועד סוף והוא דבקיא, דהתם בשלא התפלל כלל, אבל הכא שהתפלל וטעה הרי הוא כמי שאינו בקי ויוצא בשמיעת שליח ציבור, והוא שיהיה שם מתחלה ועד סוף. ובתוספות שצריך לשמוע אות באות משליח ציבור. ובימות החמה אין לאמר משיב הרוח, כדאמרינן במסכת תענית בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. משמע לכתחילה אין לאומרה, וכן כת' הר' משה מאיברא. ובכל מקום שאמרו אין מחזירין כגון בחנוכה ופורים ויעלה ויבא בליל ראש חדש כתב הר' אלחנן ז"ל דאם נזכר קודם שפתח בברכה אחרת חוזר [נ"א: אינו חוזר] ואע"פ שסיים אותה ברכה וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו גבי יעלה ויבא, שאם סיים הברכה שאומ' מעין המאורע קודם שיתחיל הטוב והמטיב, ומינה [דייק] הוא ז"ל, דדוקא המאורע הוא מזכיר אבל לחזור הברכה לא. והתוספות לא הודו אלא כיון שסיים הברכה אפילו המאורע אינו מזכיר. וכן דעת הרשב"א ז"ל כמותם. והטעם דדוקא בשבתות וימים טובים וראשי חדשים שהמאורע שלהם יש לו הזכרה משום שיש להם קרבן מוסף אע"ג דאי לא אמר יעלה ויבא בברכה אין מחזירין אותו מועיל קרבן מוסף שמחייב הזכרה קבוע' דהיכא שלא פתח הברכה שיזכיר המאורע כההיא בשלשה שאכלו, אבל חנוכה ופורים ועננו דאין בהם הזכרה קבועה דאילמלא התפלה אין להם הזכרה, אלא שאומרן הואיל ומתפלל יזכיר המאורע, אבל ממילא אין להם הזכרה ולא קרבן מוסף, אם מסיים הברכה למה יזכירנו הואיל ועבר מקומו.
<h2>דף לד.</h2>
ובמקום שעולין הכהנים לדוכן יש מי שאומר בפרק אין עומדין שאין שליח ציבור יכול לקרותם שהיו אומרים כהנים עמודו, אלא אחד מבני העיר קוראם, משום הפסקה דתפלה. ודוקא חזן שהוא השמש קוראם כדתניא בספרי מלמד שהחזן אומ' להם אמרו. והחזן היינו שמש. ועוד כתב רת"ם בסוטה פרק אלו נאמרין, בימיהם שלא היו אומרים ברכנו בברכה המשולשת הוא הפסקה אבל עתה שאומרים אותה בברכת כוהנים הויא ברכה ותפלה יכול השליח ציבור לומר להם כל דבור ודבור כדרך שנוהגים לומר יברכך והם עונים בניגון. וכת' במדרש בפרשת החודש (פסק"ר טו) משגיח מן החלונות מבין כתפיהם של כהנים, מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים, ענה דודי ואמר לי מה אמר, יברכך ה' וישמרך. וכתב ר"ת ז"ל וצריך הכהנים לעשות שלשה חלונות בדוכן. כיצד, בתחלת יברכך פליג האצבע מן השלשה. ובתחלת יאר יפלג אצבע ואמה מן השנים ויחברם, ובתחלת ישא פליג קמיצה מן הזרת. ויחברנו עם השנים ע"כ. והיינו אותיות של שדי, כי מתחלה עושה דוגמא של שי"ן ואחר כך כופף הקמיצה והזרת ועושה דל"ת ואחר כך עושה כמין יו"ד.
והטועה בברכות שבתפלה, טעה בשלש ראשונות חוזר לראש, אמצעיות אין להן סדר, וי"מ אין להם סדר אלא בכל מקום שזוכר שדלג אחת מן הברכות שם הוא אומר ברכה שדלג וחוזר אחר כך לברכה שהיה עומד בה, כגון שדלג ברכת רופא ואמר ברכת השנים ואחר כן נזכר ששכח ברכת רופא, אומר ברכת רופא ואומר אחריה קבוץ גליות, ועל זה כתבו בתוספות דתפלת עננו ששליח צבור קובעה ברכה בפני עצמה, אם דלג אותה, אומרה בכל מקום שיהא נזכר, קודם שיסיים האמצעיות שאין להם סדר וכל מקום הוא מקומה. ומקצת הגאונים ז"ל ורבנו אלפאסי אומרים דיש לאמצעיות סדר ממש, שלא יקדים ברכה לחברתה. ופירוש דאין להם סדר אין להם סדר ממש כשאר הברכות הראשונות והאחרונות דאמרינן דחוזר לראש דאין להם סדר לחזור לראש, אלא חוזר למקום שטעה ודלג ומשם ואילך יתפלל כסדר. והטועה באחרונות נמי כדין הראשונות.
ושואל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. ומה שנהגו בראש השנה לומר זכרנו שבח נינהו וצרכי רבים נינהו. ובעלי התוספות היו מחמירין שאם טעה ולא אמר בראש השנה זכרנו ומי כמוכה שהיו חוזרין.
<h2>דף מט:</h2>
ומי ששכח ולא התפלל במנחה של ראש חודש יעלה ויבא ולערב נזכר, אינו מתפלל ערבית שתים, דמה ירויח בחזרתו אפילו לתשלומין דהא אינו מזכיר של ראשי חודש בחזרתו. וכן הדין למתפלל במנחה בשבת שמונה עשרה ולא הזכיר של שבת, שאינו חוזר ומתפלל לערב שתים, דהא אינו מזכיר של שבת בערבית, ושמונה עשרה כבר התפלל בשבת במנחה. והטועה ולא הזכיר יעלה ויבא שחרית, אינו חוזר. מפני שתפלת המוספין לפניו, וי"מ דדוקא בצבור, אבל ביחיד מחזירין אותו, ופירשו דיחיד היכא שרוצה לשומעה משליח ציבור אין מחזירין אותו בין מתפלל ביחיד בין מתפלל בציבור. והטועה ולא הזכיר יעלה ויבא בערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשין את החדש אלא ביום. ויש שהיו מחזירין שהיו אומרין [הואיל] וקבעיה בחובה דמחזירין.
